החלטה בתיק רע"פ 4774/12

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט בן-יוסף) בעפ"ת 26396-05-12 מיום 7.6.12, בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (השופט נהרי) בתת"ע 25157-07 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 25157-07 end_of_the_skype_highlighting מיום 15.4.12. בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש בעבירה של נהיגה בשכרות, והושתו עליו העונשים הבאים: פסילה בפועל למשך 29 חודשים (בניכוי פסילתו המנהלית), קנס בסך 2,500 ש"ח ומאסר ופסילה על תנאי. עניינה של הבקשה טענה לעניין עוצמת הראיות שהביא להרשעה.

רקע והליכים

ב.        בית משפט השלום לתעבורה הרשיע את המבקש, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של נהיגה בשכרות (לפי סעיפים 62(3) 64ב'(א) ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 ותקנה 169א לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961) והטיל עליו את העונשים המצוינים מעלה. לפי הכרעת הדין נתפס המבקש נוהג במכונית לפנות בוקר, שעה שבגופו, על פי בדיקת מכשיר הינשוף, 590 מ"ג אלכוהול (בליטר אויר נשוף), אך כפי שיפורט היו ראיות נוספות להרשעה.

ג.        המבקש כפר באשמה וטען, בין היתר, כי נפלו פגמים בעריכת בדיקת הינשוף וכי לא הוכחה תקינותו של המכשיר. עוד נטען, כי דו"ח המאפיינים לא העלה אינדיקציה לשכרות. בית המשפט לתעבורה דן בכל טענות המבקש ודחה אותן לגופן, תוך שהסתמך בנוסף לבדיקת הינשוף על אמירותיו של המבקש בפני השוטר שערך את הבדיקה - והעיד - כגון "לא קרה לי לעולם, ומודה באשמה לא יקרה שנית" (עמ' 4 להכרעת הדין, הדגשה במקור). כן צוינה אמירתו של המבקש, כי שתה "4 כוסיות וודקה רדבול". עוד הטעים בית המשפט לתעבורה, כי המבקש בחר שלא להעיד מטעמו. לפי מכלול ראיות אלה, הרשיע בית המשפט את המבקש והשית עליו את העונשים המצוינים.

ד.        בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש הן לעניין הרשעתו והן לעניין גזר דינו. לעניין ההרשעה נקבע, כי:

"יש דברים בגו לעניין הוכחת הפעלת המכשיר עפ"י הנחיות המשטרה והוראות היצרן, אך לבית משפט קמא היו די ראיות נוספות להרשעה, ולכן אין להתערב בה".

ולעניין גזר הדין נקבע, כי אינו חורג באופן קיצוני בחומרתו, ועל כן אין הצדקה להתערבות גם בהיבט זה.

הבקשה

ה.        על פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית. לשיטת בא כוח המבקש, יש להיעתר לבקשת רשות הערעור, שכן מדובר במקרה בעל חשיבות ציבורית המקיים את הנסיבות החריגות שנקבעו בהלכת חניון חיפה(רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). נטען, כי מקרה זה מעורר את הצורך לקבוע ולהגדיר "את עוצמת הראיות הנדרשת לצורך הרשעה" בנהיגה בשכרות, שלא על בסיס ראיות מדעיות. עוד נטען, כי מקרה זה - בניגוד למקרים אחרים - "נקי" מהסוגיות העולות מהרשעה המסתמכת על מכשיר הינשוף, שכן כאן קיבל בית המשפט המחוזי את טענות המבקש לעניין אי קבילות תוצאותיו של המכשיר. הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של העונש.

הכרעה

ו.       לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. חוששני, כי לאמיתו אין מקרה זה מעלה שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים. רף הוכחת האשמה בעבירת שכרות איננו שונה מרף ההוכחה הרגיל הקבוע בפלילים, קרי הוכחה מעבר לספק סביר, ואין צורך בקביעה של "קריטריונים הדרושים להרשעה" על פי ראיות שאינן מדעיות, מעבר למוכר בדין. אכן, בדיקת הינשוף אינה הדרך הבלעדית להוכחת העבירה של נהיגה בשכרות. ניתן ללמוד על מצבו של נהג, בין היתר, מאופן נהיגתו, ריח הבל פיו וכן מהתרשמותו של השוטר העוצר אותו מהופעתו החיצונית ומבדיקת מאפייני השכרות. לכך יש לצרף פרמטרים כגון הודאות או הימנעות ממתן עדות בבית המשפט. כל מקרה בכגון דא לגופו. בית משפט זה נדרש להוכחת אשמתם של נאשמים בעבירה זו פעמים רבות, ולא מצאתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי חידוש או אי בהירות הטעונים חידוד. אזכיר כי, ברע"פ 1599/12 קליינר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1804/12 יאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2964/12 חי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ורע"פ 2419/12 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הסכים בית המשפט "לנקות" את שאלת קבילותה של ראיית הינשוף, והבקשות למתן רשות ערעור נדחו על פי ראיות מסוג אלה שהזכרנו, שאינן מן הזן המדעי. אין איפוא נפקות ממשית לטענה שמקרה זה יוצא מגדר הרגיל ויוצר הזדמנות לבחון את אמות המידה להרשעה בעבירה.

ז.        אכן בית המשפט המחוזי ראה לנכון לציין, כי יש טעם בחלק מטענותיו של המבקש ("יש דברים בגו") לעניין תקינות מכשיר הינשוף במקרה הקונקרטי (ובכך סביר להניח, כי התייחס לעובדה שלא הוגשו לבית המשפט תעודות בלוני הכיול (ראו להלן התייחסות לרע"פ 3981/11 שרביט נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ואולם, הרשעתו של המבקש הוכחה כנדרש גם בלעדיהן. כפי שהוטעם בפסק הדין בעניין סודקי עודה אליו הפנה המבקש (ר"ע 666/86 סודקי עודה נ' מדינת ישראל פ"ד מ(4) 463):

"הסמכות לדרוש בדיקות ולהגיש אישורים בדבר תוצאות הבדיקות באה להוסיף על דרך ההוכחה הרגילה בשל אי הוודאות וחוסר הדיוק המדעי שבה. יכולה לעמוד לפני בית המשפט השאלה, אם הראיות הכלליות בדבר שיכרותו של פלוני, בלי שנערכה לו בדיקה מדעית כפי שהתקנות מאפשרות אותה, די בהן בנסיבותיו של כל מקרה כדי לשכנע, מעל לכל ספק סביר, שהנהג היה שיכור אותה שעה, ובית המשפט יכריע על-פי אמות המידה המקובלות עליו במשפט פלילי. כאמור, יש סיכון בהסתמכות על התרשמות סובייקטיבית חיצונית, יהיה זה של שוטר או של אדם אחר, והשיטות המדעיות בדרך כלל אמינות ובדוקות יותר, ודברים אלה על בית המשפט לשוות נגד עיניו. אולם אין ללמוד מכך, שהמחוקק קבע אפשרות הוכחה בלעדית על-ידי בדיקה מדעית, וכי בכך נסתתמה לחלוטין הדרך בפני קבלת ראיות אחרות, אשר באמצעותן מבקשת התביעה להוכיח את השיכרות, אף כשלא נערכה בדיקה מדעית כאמור. הכלל הגדול הוא, בכל מקרה, שדרושות ראיות אמינות, המוכיחות את הטענה מעל לכל ספק סביר" (שם, עמ' 466 - הנשיא שמגר; ההדגשה הוספה - א"ר).

כפי שהטעים בית המשפט המחוזי במקרה הנוכחי, הרשעתו של המבקש התבססה על מכלול הראיות הנוספות בתיק - אמירותיו של המבקש לשוטרים, הודיית המבקש בשתיית 4 כוסות משקה אלכוהולי, התרשמות השוטר מריח האלכוהול והחלטת המבקש שלא להעיד מטעמו.

ח.       מעבר לכך שאמירתו המדויקת של המבקש הייתה - כפי שמצטט בית המשפט לתעבורה (ת/1) - "ומודה באשמה לא יקרה שנית" (ולא כפי שצוטט בבקשה בהשמטת המלים "אני מודה באשמה"), סבורני כי אין להתערב בהכרעה הנשענת על מצבור ראיות אלה. לפנינו הודיה מפורשת בשתיית משקאות אלכוהוליים עובר לנהיגה והתרשמות ישירה של השוטר הבודק כי המבקש הדיף ריח אלכוהול, ולכך מצטרפת החלטת המבקש שלא להעיד, גם אם לטענתו נבע הדבר מהיותו באילת לצרכי עבודה. בהקשר זה, קשה להלום את טענת בא כוח המבקש, כי הוצאות בגובה 1,500 ש"ח הובילו את המבקש לוותר על ההזדמנות להעיד בפני בית המשפט ולהציג גרסתו המזכה; מועדי הדיונים היו ידועים מראש, וגם התוצאה האפשרית של החלטה שלא להעיד. טיעון המושמע בדיעבד, כאילו היה ויתור אקראי על האפשרות הניתנת לנאשם להעיד לטובת עצמו, בפרשה העלולה להסתיים - בין היתר - בשלילת רישיון משמעותית, עומד על כרעי תרנגולת. בשורה התחתונה, עובדות כל מקרה לגופו, ובמקרה זה לא מצאתי כי נפל פגם בהכרעות שתי הערכאות הקודמות.

ט.       לקראת חתימה אציין, כי בעת האחרונה יצאו שני פסקי דין מלפני בית משפט זה שבאו לסיים את ההתדיינות המשפטית המרובה בעניין מכשירי האכיפה של משטרת ישראל באשר למהירות נהיגה (רע"פ 7093/10 מדינת ישראל נ' דריזין (טרם פורסם), ובדיקת השכרות באמצעות מכשיר הינשוף (רע"פ 3981/11 שרביט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). שאלת אמינותו של הינשוף הוכרעה בעבר (ראו רע"פ 8135/07 גורן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), ועם מתן פסק הדין בעניין שרביט הדן בשאלת קבילותן של ראיות הכיול למכשיר, יש לקוות כי יפחת משמעותית הדיון בסוגיה זו. במקרה הנוכחי, נוכח הקושי הראייתי שהועלה ונוכח אמירתו של בית המשפט המחוזי, נדרשתי למקרה בהנחה כי תוצאות בדיקת מכשיר הינשוף אינה קבילה, ויש להיזקק לראיות האחרות. אולם, מעבר לתיק זה, ומשהובררה בפסיקה התשתית הראייתית להוכחת אשמתו של נאשם באמצעות מכשיר הינשוף, על בעלי דין ומייצגיהם ליתן דעתם לכך במבט לעתיד. ושוב: אין בכך כדי לנעול את הדלת בפני ראיות אחרות, שאינן מדעיות, ככל שמשוכנע בית המשפט כי האשמה הוכחה על פיהן, ועליו אחריות ההכרעה (ראו גם הערותי בפרשת דריזין).

י.        לבסוף אציין, כי אין צורך להכביר מלים על חומרת העבירה בה הורשע המבקש, של נהיגה בשכרות. את העובדה שכתוצאה ממנה לא נגרמו - תודה לאל - אבדות בנפש או ברכוש אין לזקוף לזכותו של המבקש (ראו למשל רע"פ 5297/07 קנטורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). סוף דבר, איני נעתר לבקשת רשות הערעור וממילא לבקשה לעיכוב ביצוע.

           ניתנה היום, י"ח בתמוז תשע"ב (8.7.12).